סיפור קצר: ליאור וארוחת הבוקר
* הסיפור מנקודת מבטה של האם
ליאור נכנס למטבח כבכל יום, כדי לאכול ארוחת בוקר. הוא התיישב במקום הקבוע שלו ליד השולחן. מילאתי קערה בדגני הבוקר האהובים עליו, הוצאתי את החלב מהמקרר ומזגתי לו כוס מיץ תפוזים. לאחר מכן הסתובבתי לדלפק כדי להכין רשימת מטלות לילדים, מה הם צריכים לעשות כשיחזרו מבית-הספר בזמן שאני אהיה בעבודה. כשהסתובבתי בחזרה לשולחן, ראיתי שליאור לא התחיל לאכול - הוא ישב עם הכיסא במרחק מהשולחן, הידיים צמודות לגופו ומבטו מפוחד.
"מה קרה, חמוד שלי?" שאלתי אותו.
"אני לא יכול לאכול את זה," הוא ענה בקול שבור, ממש על סף דמעות.
"למה לא?"
"כי זה מלוכלך."
"שום דבר על השולחן הזה לא מלוכלך, ליאור. וידאתי במשך חמש דקות שהוא נקי לגמרי, עוד לפני שהגעת בכלל! עכשיו תתחיל לאכול כדי שלא נאחר לבית-הספר."
* הסיפור מנקודת מבטו של ליאור
הלכתי למטבח, בזהירות בזהירות, כדי שלא אגע בשום רהיט עם הידיים או עם הגוף. הדבר הראשון שראיתי כשהגעתי לשולחן היה שאמא לקחת איזושהי כפית מהסכו"ם המלוכלך, במקום הכפית הנקייה המיוחדת שלי. עמדתי קפוא לרגע, הרגשתי כאילו איזו אזעקה פנימית התחילה לפעול בי. למה הכפית הזו? איך אני יכול להיות בטוח ב-100% שהיא נקייה אם לא ראיתי שהיא כרגע יצאה מהמדיח? בזהירות משכתי את הכיסא אל מחוץ לשולחן. השתמשתי בשרוולים שלי כדי שלא לגעת ישירות בכיסא, והתיישבתי. כשאמא הוציאה את החלב ומזגה לי מיץ, שמתי לב שהמפית נמצאת בצד ימין של הקערה, ולא בצד שמאל! ומה זה הכתם הקטן הזה בשפה של הקערה? הכוס של המיץ לא נראתה נקייה כמו שהיא בדרך כלל כשמוציאים אותה מהמדיח. יכול להיות שאמא נתנה לי את הכוס שאחותי שתתה ממנה, אחרי שהיא רק שטפה אותה בעצמה? כדאי שאבדוק גם את הדגנים. והחלב, הוא טרי? אני צריך לבדוק את תאריך התפוגה. אבל בשביל זה אני צריך לקום, כי התאריך הוא בצד הרחוק של הקרטון, ואני לא רוצה לגעת בו לפני שאני בטוח שהחלב בסדר. חוץ מזה, אם אקום, אמא תשים לב ותסתכל עלי במבט הזה שלה...
ליאור נכנס למטבח כבכל יום, כדי לאכול ארוחת בוקר. הוא התיישב במקום הקבוע שלו ליד השולחן. מילאתי קערה בדגני הבוקר האהובים עליו, הוצאתי את החלב מהמקרר ומזגתי לו כוס מיץ תפוזים. לאחר מכן הסתובבתי לדלפק כדי להכין רשימת מטלות לילדים, מה הם צריכים לעשות כשיחזרו מבית-הספר בזמן שאני אהיה בעבודה. כשהסתובבתי בחזרה לשולחן, ראיתי שליאור לא התחיל לאכול - הוא ישב עם הכיסא במרחק מהשולחן, הידיים צמודות לגופו ומבטו מפוחד.
"מה קרה, חמוד שלי?" שאלתי אותו.
"אני לא יכול לאכול את זה," הוא ענה בקול שבור, ממש על סף דמעות.
"למה לא?"
"כי זה מלוכלך."
"שום דבר על השולחן הזה לא מלוכלך, ליאור. וידאתי במשך חמש דקות שהוא נקי לגמרי, עוד לפני שהגעת בכלל! עכשיו תתחיל לאכול כדי שלא נאחר לבית-הספר."
* הסיפור מנקודת מבטו של ליאור
הלכתי למטבח, בזהירות בזהירות, כדי שלא אגע בשום רהיט עם הידיים או עם הגוף. הדבר הראשון שראיתי כשהגעתי לשולחן היה שאמא לקחת איזושהי כפית מהסכו"ם המלוכלך, במקום הכפית הנקייה המיוחדת שלי. עמדתי קפוא לרגע, הרגשתי כאילו איזו אזעקה פנימית התחילה לפעול בי. למה הכפית הזו? איך אני יכול להיות בטוח ב-100% שהיא נקייה אם לא ראיתי שהיא כרגע יצאה מהמדיח? בזהירות משכתי את הכיסא אל מחוץ לשולחן. השתמשתי בשרוולים שלי כדי שלא לגעת ישירות בכיסא, והתיישבתי. כשאמא הוציאה את החלב ומזגה לי מיץ, שמתי לב שהמפית נמצאת בצד ימין של הקערה, ולא בצד שמאל! ומה זה הכתם הקטן הזה בשפה של הקערה? הכוס של המיץ לא נראתה נקייה כמו שהיא בדרך כלל כשמוציאים אותה מהמדיח. יכול להיות שאמא נתנה לי את הכוס שאחותי שתתה ממנה, אחרי שהיא רק שטפה אותה בעצמה? כדאי שאבדוק גם את הדגנים. והחלב, הוא טרי? אני צריך לבדוק את תאריך התפוגה. אבל בשביל זה אני צריך לקום, כי התאריך הוא בצד הרחוק של הקרטון, ואני לא רוצה לגעת בו לפני שאני בטוח שהחלב בסדר. חוץ מזה, אם אקום, אמא תשים לב ותסתכל עלי במבט הזה שלה...